גרשון בינט ומפעל 'אמבית'

סוג המבנה:  מסחר
כתובת:  רחוב האורנים (המעלה), פרדס חנה
שנת הקמה:  1940
מהנדס בניין: יהושע ינר 
סגנון אדריכלי:  תעשייתי פונקציונלי
משמש היום:  דפוס שלום, ריקרדו פסנתרים ולאחרונה גם סניף נוסף של קפה קנטרה.

את רוֹדי ודוד בינט בעלי גלריה בינט אני מכירה עוד מימי תל אביב מהסטודיו של 'טרטקובר וחברים' בו עבדתי. פרדס חנה עוד היתה אי שם בעתיד הרחוק בביוגרפיה שלי. כאשר עברנו לפרדס חנה (1994) הסתבר לי שלהרבה ממכרי התל אביבים יש שורשים פרדסחנאים -כרכורים. כך היה גם עם רוֹדי ודוד בינט שנולדו בפרדס חנה ואבא שלהם ושל אחיהם יעקב, גרשון בינט היה בעליו של אמבית- בית חרושת לסחורות בקליט מפעל פלסטיק מהראשונים בארץ, ואחד מהמפעלים הרבים שפעלו בפרדס חנה בשנות ה-40'-60'.

שנות ה-40',  בניין מפעל 'אמביט' ברחוב האורנים  *אוסף משפ' בינט

גרשון בינט, יליד הונגריה עוד השתתף בקונגרס הציוני 1939 בצעירותו, והבריח יהודים לארץ. באוניה בדרכו לחיפה פגש
את אלקסנדר מנטל, למנטל היה כסף והם הסכימו שהוא ישקיע כסף ברעיון של בינט להקים מפעל לכפתורים בארץ ישראל.
(עוד בהונגריה הוא התפרנס מציור על כפתורים). בינט שהיה יזם באופיו (וצייר) הקים מפעל לייצור כפתורים מבקליט (Bakelite)
ומנטל הפך לשותף שלו. כך הקימו ב- 1940 בחיפה את 'אמבית' (נראה שמורכב משמותיהם ובקלית שנכתב אז בת'). בהמשך
בינט קנה ממנטל את חלקו.

שנות ה-40' -לוגו בעברית אנגלית וערבית  * אוסף משפחת בינט

חיפה היתה מופצצת בימים אלה ובינט חיפש מקום יותר בטוח, (כך סיפר לי ניסים אייל בן ה 100, הפועל שהגיע לכאן עם
המפעל מחיפה והמשיך לעבוד בו עד פירוקו הסופי). ב -1941 הגיעו לפרדס חנה שהציעה אז תנאים טובים לבתי חרושת
שיעסיקו את העולים הרבים שהיו כאן '…ולגורם חשוב להתפתחות מושבתנו'. פיק"א שהיתה בעלת המגרשים הציעה להם
מבנה בחלקה שיועדה לתעשייה ומלאכה, ברחוב האורנים, (היום רח' המעלה) במבנה בטון תעשייתי שבנה השכן מהנדס
הבניין יהושע ינר, (היום שוכן שם דפוס שלום). המפעל התרחב וב- 1942 העסיק כבר 17 פועלים, ייבאו 23 טון של בקליט
ומהם ייצרו 75% כלי בית ו 25% כפתורים, באותו זמן חלק מהכפתורים יוצרו מאגוזי אבן (?) ועבורם הזמינו 16 טון חומר מסודן! ׁ

אמצע שנות ה-40', בינט (שורה עליונה מימין) והפועלים של 'אמבית' על רקע המפעל, *אוסף משפחת בינט

אמצע שנות ה-40', בתוך אולם הייצור *אוסף משפחת בינט

אוסף צלחות פלסטיק הצד עם החותמת * אוסף משפחת בינט

ב- 1950- במפעל יש כבר 35 פועלים, הטכנולוגיה התקדמה ומסחורות בקלית הפכו לסחורות פלסטיקס, באמבית
מייצרים כלי בית, (גם צלחות לצבא- כחול לבשר, לבן לחלב, זוכרת אותן), צרכי חשמל וגם ליצוא, ואלפי כפתורים לצבא,
לאתא, ולעשרות הגלנטריות ברחבי הארץ, (בינט עצמו אייר את הקרטונים של הכפתורים). את התבניות מייצר אליעזר
רבס מהנדס תבניות הונגרי, דב בינט, האח של גרשון שהגיע לכאן דרך סיביר, היה הסוכן נוסע של המפעל.

גם נעים מנשה השכן שלי היה ילד כשהתחיל לעבוד באמבית למד תבניות מרבס והיה מנהל עבודה, שם המציא את
סלסלת התותים המרושתת, עזב את אמבית, קנה מכונה והקים ב-1965 את 'עצמון פלסט' ששוכנת באיזור התעשייה
של פרדס חנה. 'בינט היה איש משכמו ומעלה היו שקטים הגונים וטובים שילמו בזמן ומזומן לאנשים. היתה להם אהדה
אלי כי הייתי חרוץ. אמבית היה בין הראשונים בארץ מפעל שעשה את הפקק לקריסטל של תבורי, חרטתי את התבנית
של הפקק, בינט הלך כי היו שביתות וחילוקי דעות נשבר לו, הוא רצה לצייר, ארנו –דב בינט היה שם תמיד' סיפר לי מנשה.

בשנת 1958 בינט שסבל מאסטמה ולא מעט משברים במפעל עזב עם משפחתו לירושלים, שם מימש את אהבתו לציור
והקים ב-1962 את גלריה בינט שנסגרה כעבור 50 שנה ע"י נכדו בתל אביב. את המפעל הוא מכר לפועלים שקנו אותו
בכספי הפיצויים והפכו אותו לקואופרטיב עובדים, ידעו הרבה עליות ומורדות עד לפשיטת רגל סופית (1962?)

בשכנות למפעל גרה גם משפחת ויתקון (ויטקובסקי) בנם יורם שנולד בבית הזה וגר בו עד היום, מספר איך אמא שלו הכריחה
אותו בפורים שנת 1957 להתחפש לאמבית, היא הביאה את כל המוצרים מהמפעל הסמוך והפכה את יורם לפרסומת מהלכת
לאוסף המוצרים של המפעל, את התמונות צילם השכן עמנואל מישר. כילד יורם התפדח, כמבוגר הוא מבין שזו מזכרת מיוחדת
ותצוגה יחידה למה שייצרו במפעל.

1957, יורם ויתקון בחצר הבית ברקע מימין המפעל, משמאל הוואדי.  צילום: עמנואל מישר  * אוסף יורם ויתקון

בית בינט

סוג המבנה: בית דירות פרטי
כתובת: רחוב החרובים, פרדס חנה
שנת הקמה: 1945
אדריכל: דוד נודלסגנון אדריכלי: בניה מקומית עם השפעות הסגנון הבינלאומי
משמש היום: בית מגורים 

שנות ה-50', בית בינט, רחוב החרובים * אוסף משפחת בינט

עם המפעל בינט עבר לגור בפרדס חנה עם משפחתו ובהמשך אחרי המלחמה הגיעו לכאן גם הוריו שגרו במלון מושצינסקי
וגם אחיו ואחותו שהשתלבו במפעל ובמגורים. במעבר לכאן הגיע איתם וגם פועל אחד שעבד בחיפה והמשיך לעבוד באמבית
עד פירוק המפעל – ניסים אייל כמעט בן מאה, מספר וזוכר וצוחק עד היום בפרדס חנה. בתחילה גר בינט בבית ברוזה ,
ב-1946 מבקשים השותפים למכור להם חלקות של פיק"א לבנות בתים להשתקע בפרדס חנה, הוא קנה חלקה ברחוב
החרובים והזמין את דוד נודל לבנות לו בית בראש גבעה קטנה ליד הבאר (בית ארצי) באמצע הרחוב, בית מידות בן שתי
קומות, בסגנון מקומי עכשווי אך מרווח ומאובזר מאוד יחסית לסביבה ולתקופה, (היה להם גם טלפון!). הבית היה מוקף
גן עצי פרי, גם את הגן תכנן נודל. למעלה גרה משפחתו ולמטה משפחת אחותו ולידו גם בנה בית לאחיו. בינט היה תושב
מעורב גם בחיי הקהילה בפרדס חנה, היה חבר בועדת חינוך וועדת פיתוח ונוי של המועצה, ופעיל בהקמת מסגרות חינוך
דתיות לילדיו. (אולי בי"ס ישורון)

1946, סקיצה של נודל לבית בינט *אוסף בית הראשונים

1946, תוכנית הגן לבית בינט. * אוסף בית הראשונים

עד השנה האחרונה הבית לא השתנה כולל הטייח המקורי ועמוד לבני הסיליקט האדום בחזית. אריה, בעליו החדשים
שאמו היתה המטפלת של ילדי בינט (10 ילדים שגרו בחצר אחת) והביט מלמטה בבית כילד, רכש אותו לאחרונה,
משפץ ומשמר אותו ברוח הדברים.

2013, בית בינט לפני שיפוץ צילום: אילנה פלדה

2013, פרט מהכניסה צילום: אילנה פלדה

מקורות: רודי בינט, דוד בינט, ניסים אייל, יורם ויתקון, נעים מנשה, ארכיון בית הראשונים ‎קראו עוד מהפוסט הזה

הידית-עץ הזית – מפעל חרטות עץ

סוג המבנה: תעשייה
כתובת: החרושת 1, פרדס חנה
שנת הקמה: 1951 
אדריכל: המחלקה הטכנית של המועצה 
משמש היום: מפעל 'הידית' ומתחם תיאטרון ואמנות

לפני שקראו לזה עיצוב היו אלה חפצי חן, בדרך כלל חפצים שנוצרו כמזכרות לתיירים שפקדו את ישראל אחרי 67', מזכרת עשויה עץ זית מקומי, שתעמוד על המדף לצד אוסף הבובות מהטיולים בעולם. היום, במרחק של כחצי מאה, בעידן הוינטז', חפצי חן אלו הפכו לנחשקים ומוערכים. אחד המפעלים הגדולים והחשובים שייצר את אותם מוצרים נמצא כאן ממש מאחורי הבית הוא 'הידית' מפעל לחרטות עץ. אף שהוקם בשנות החמישים שנות השיא שלו היו בין המלחמות 67-73.
לפני עשור חדר האוכל של הפועלים הושכר כבית לתיאטרון הידית, הקיוסק הפך למועדון ראגה למוסיקה ולאחרונה גם חדרי המלאכה הפכו לגלריות לבעלי מלאכה עכשויים. לצד כל אלה גם המפעל מייצר עדיין מעט הזמנות.

1951, מבנה תעשייה של מפעל הידית. צילום: פוטו ארצי. *מאוסף בית הראשונים

הסיפור של מפעל 'הידית' מתחיל עם מתתיהו אפל יליד גרמניה שהתגלגל כנער יהודי למוסד ילדים בבאזל ונשלח לעבוד.
'…היה שם בית מלאכה קטן של וגנר- בונה עגלות חקלאיות- גלגלים מעץ, למדתי שם את המלאכה שנה שלמה. משם עברתי
לבית מלאכה שעיצבו בעיקר מנורות מעץ, מתכת, זכוכית ונחושת. ולמדתי שלש שנים במקום הזה…', מספר מתתיהו בסרט
שעשו עליו בשנת 2005 אנשי תיאטרון הידית עם נתי מלחי. אחרי תלאות ברחבי אירופה ב- 1946 הגיע למחנה בעתלית ומשם לפרדס חנה לקיבוץ שלוחות (הגרעין התחיל בפרדס חנה מה שהיום נווה מכאל) שם שהה שנתיים וגם התחתן. בחיפוש אחרי פרנסה לקבוצה הציע מתתיהו להקים בית מלאכה לעבודות חריטה, אחרי שעבר בחינות מקצועיות, הקיבוץ התרצה וקנה כמה מכונות-משייפת ומחרטה ועם שני חברים מהקיבוץ זאב גלברד ומאיר וילף הקימו מפעל קטן והתחילו לעשות מנורות 'שאפילו נמכרו' הוא מספר. 'כאשר הקיבוץ עבר לבית שאן התחילו לבנות בניין למפעל שעבר לשם…מהפרדסים שכרתו עשינו מוצרים. קיבלנו הזמנה לייצר מאה אלף חתיכות עץ ללוחות חשמל. כל בית שבנו היה צריך כזה. ההזמנה הראשונה הגדולה. בגלל צרכי החקלאות לקחו לנו את הפועלים אז הבאתי אנשים מבית שאן ונחשדתי בקפיטליזם. ב 1952- החלטנו לעזוב את הקיבוץ גם זאב
וגם מאיר וחזרנו לפרדס חנה. מצאנו לול אצל לוקר בחצר שם הקמנו את המכונות וקיבלנו הזמנה לידיות של כלי עבודה, כליבות, פצירות…'. כשהתרחבו עברו לצריף שהיה 'בית הגפן'-משתלה להרכבת גפנים, בסוף רחוב הראשונים. כאשר המטוויה של מלב"ן נסגרה הוצע להם המבנה בו יושב המפעל עד היום.
בחלוקת העבודה מאיר וילף היה איש המכירות וקשרי החוץ, זאב גלברד היה האיש הטכני והפטנטים שהתאים מכונות בסיסיות ליעודים המיוחדים למוצרים, ומתתיהו אפל היה על החרטות ועל תכנון המוצרים.

2005, מתתיהו אפל מתוך הסרט. צילום: נתי מלחי

בתחילה היו אלה ידיות מעצי הפרדסים שכרתו, ומכאן גם שמם 'הידית'. עם הבום הגדול שאחרי מלחמת ששת הימים עברו לייצר מזכרות מעץ זית בהשראת המוצרים בעיר העתיקה, הביקוש הגדול למזכרות, ועצי זית זמינים… המפעל התפתח למאות מוצרים, היתה בו תצוגת קבע וחנות מפעל ("היינו הראשונים שעשו חנות מפעל" מספר מתתיהו) ובימים הטובים הגיעו לכאן כ-10 אוטובוסים ביום, עמוסי תיירים שעשו עיקוף בדרך לנמל קיסריה והגיעו לפרדס חנה לקנות מזכרות מעץ זית. (למדריכים זה היה כדאי…). לכבודם גם נבנה קיוסק למכירת מזון ומשקאות (קריסטל?) וגם חדר אוכל לפועלים שעבדו קשה לספק את הביקוש.
מתתיהו ממשיך ומספר:  '…התחלנו לעבוד בעץ זית. עשינו חיילים למשחק שח ומלחיות ולאט לאט קנו חנויות. גם קיבלנו הזמנות של צלבים שהלכו לדרום אמריקה כשלא היה חומר גלם, כרתנו הרבה עצי זית כאן… הבאנו עצי זית מרודוס. כשהיה מחסור בחומרי גלם עשינו מוצרים משאריות כמו מוזאיקה מעץ זית. סיפקנו לחנויות ומפעלים בכמויות אדירות. עבדנו עם יחידת המדליות (סטנדים למדליות) ועשינו גם צעצועים'. במלחמת יום כיפור נגמרו 7 שנים טובות שהתחילו ב 67'. התיירים פחתו, משרד התיירות כבר לא הרשה למדריכים שלו להיכנס לפרדס חנה, (כשהיו הרבה תיירים הם התעלמו מהעיקוף הגדול…) וכך נפתחה חנות בנמל קיסריה ושותפות בחנות מזכרות באבו טור בירושלים, אבל העסקים כבר לא היו כל כך טובים ובנוסף או בעקבות כך התחולל פירוד בין השותפים – מאיר וילף עזב עם החנויות וזאב ומתתיהו נשארו עם המפעל. שהמשיך לייצר הרבה פחות עד לדעיכה כמעט סופית. מתתיהו נפטר ב- 2008, זאב גלברד עדיין כאן אך לא מעוניין לספר, רוני גל בנו של זאב מנהל ומחזיק את המקום בעיקר כמתחם מתפתח.

סוף שנות ה 60', שר התיירות משה קול מבקר במפעל הידית, צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מתרשמים ממוצרי המפעל. צילום: פוטו ארצי. * מאוסף הידית

מאיר וילף (במרכז) עם נהגי השר על רקע המפעל. צילום: פוטו ארצי, * מאוסף הידית

המדריך המיתולוגי אריה גרוסמן עם תייר במפעל. מאוסף אילנה וליאורה גרוסמן

שנות ה-70', עטיפת קטלוג מוצרים של הידית. * אוספים שונים

כשכנה של המפעל, התוודעתי די מזמן למגוון המוצרים שייצרו כאן, חלקם עדיין קיטש אך חלקם יפהפיים ומיוחדים היום עוד יותר. חלקם מקוריים בעיצוב המפעל חלקם השראה של עולם המזכרות וחלקם הזמנות ושיתופי פעולה עם אמנים אחרים-אחד כזה הוא משחק לוח 'ירושלים – העיר העתיקה' לוח עם עשרות חלקים קטנים וכולם מעשה ידי אדם, להרכבה של בתים, צריחים, קשתות, חומות העיר העתיקה כולל הכותל וכיפת המסגד זהובה. האדריכל פ. קניגספלד חתום כבעל הזכויות (מישהו מכיר?). קו אחר של מוצרים היו אריחי קרמיקה (לא איתרתי את שמות האמנים), בד"כ ציורי חסידים והכותל ממוסגרים לתליה על הקיר או כחלק מקרש חיתוך. היו גם אותן תמונות דקורטיביות של דמויות תנ"כיות  בדרך כלל, בעבודת תשבץ של פורניר עץ עדין על דיקט אסימטרי צבוע שחור. סטים של סכינים קטנות לחיתוך פירות להגיש לאורחים, חרוזי עץ זית לקישוט ותפילה, ותכשיטים, היו צלמיות אמנותיות מגושי עץ זית ואחרים. משאריות עץ הזית עשו מוזאיקה בה ציפו קופסאות קודש ותכשיטים, פמוטים, חנוכיות, מגשים וקערות לפירות, ידיות לעטים, פותחנים לבקבוקים, צלבים, מלחיות ועוד ועוד. כנראה בתחילת שנות ה 70' התלווה קטלוג מוצרים (לא חתום מי עיצב והדפיס) לשווק באמריקה, הקטלוג המכיל עוד עשרות פריטים שנמכרו גם מעבר לים. היו ימים!

דף מקטלוג, משחק 'ירושלים'

דף מהקטלוג, תמונות פורניר

דף מהקטלוג, פמוטים וחנוכיות מעץ זית

דף מהקטלוג, כלים לאירוח בסלון

בשנים האחרונות אולם העבודה של המפעל עומד דום עם מכונות ברזל כבדות שידעו לייצר את המוצרים של המפעל והיום אין להם ביקוש, לא למכונות ולא לחלקי המוצרים שנשארו שנים בלי לקוחות ומוצאים דרכם לאוספים פרטיים, (גם שלי) חלקם הופכים לפריטי אספנות.
בעשור האחרון תיאטרון הידית אירח ומארח הצגות מקור בכל המתחם כולל בתוך המפעל, כאשר התפאורה הטבעית של המפעל מהווה השראה לעבודה. שימש גם לוקיישן לסרט בפרוייקט קולנוע עולמי וכרקע לצילומי סטילס. אכן חתיכת לוקיישן.

* תודה רבה לרוני ואורי גל, אלי אפל, נתי מלחי, ארכיון בית הראשונים

*** אנחנו ב – 2021
הרבה שנים וזמנים השתנו והנה ביום ראשון ה 19.9.21 בשעה 19:00 תפתח תערוכה חדשה בגלריה הקטנה של בית הראשונים,
תערוכה
של מוצרי ביח"ר הידית מאוספים פרטיים.
על ההיסטוריה של המפעל המקומי, על ימיו הגדולים מפעם, תוכלו לקרוא כאן בפוסט מ – 2013.
ואפילו שתיאטרון הידית עזב וממשיך לחפש בית בפרדס חנה, מתחם הידית התברך בעוד סטודיואים וחנויות בוטיק מיוחדות וממשיך
להוות נקודת קסם לתרבות, אמנות ומסחר בתוך השטח של המפעל הוותיק.

העסקים הפועלים היום :
שוקדת
קוואלה – עיצוב ופיסול בנייר
דוִדסוֹן רוקחות טבעית
Good Witch גוד וויטץ׳ – חנות מכושפת
נוגה ספקטור – אומנות בפסיפס ופיסול סביבתי
יוגודה – בית ספר ליוגה ומדיטציה בפרדס חנה
עגלת הקפה הטעים של Blooms_Cafe
והמבורגר מצויין של השף גיא בן אשר כולל עוגיות מטורפות וגלידה.